האם קפריסין היא אמנם הבעלים של קידוחי הגז של קבוצת דלק הישראלית?

קידוחי הגז של קבוצת דלק נמצאים בשטח ימי המכונה "מים כלכליים", שמעולם לא הוכרזה

עליו חזקתה של מדינת ישראל. כעת קפריסין דורשת חלק מהבעלות על תגליות הגז.

קידוחי הגז דלית ותמר, מצויים במים הכלכליים של ישראל. אמנת חוקי הים של האו"ם קובעת כי כדי שישראל תוכל להנות מהמשאבים בתחום המים הכלכליים שלה, עליה להכריז על אלה כשלה. הבעיה היא שישראל מעולם לא עשתה כן ובאופן תיאורטי יוצא, שהבעלות על קידוחי הגז אינם בהכרח שלה. עו"ד אמיר כהן, שותף במשרד ש.פרידמן ושות' ומומחה למשפט ימי, מסביר מהם מים טריטוריאליים ומים כלכליים שנתבעים ע"י מדינות, מהי תוקף האמנה הקיימת בנושא זה משנת 1982 ומה משמעות ההכרזה על "מים כלכליים" והשלכותיה על תגליות הגז.

עו"ד אמיר כהן שותף בש.פרידמן ושות' ומומחה למשפט ימי: "כיום חלים על האזורים הימיים של ישראל שני חוקים, חוק מימי חופין וחוק השטחים התת ימיים. לפי חוקים אלה שטח מדינת ישראל יכלול את קרקע הים והתת-קרקעי של השטחים התת ימיים הסמוכים לחופי ישראל גם מחוץ למים הטריטוריאליים, עד היכן שעומק המים שמעליהם מאפשר את ניצול אוצרות הטבע שבשטחים אלה".

שאלת זכותה של מדינת ישראל בשטחים התת ימיים?

• חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, קובע בסעיף 108, כי "מקרקעין הנמצאים מתחת למימי החופין של ישראל ומקרקעין הנמצאים מתחת למימי האגמים שבישראל הם של המדינה ונמנים על מקרקעי הציבור".

• חוק מימי חופין, התשי"ז-1956 (כפי שתוקן בשנת  1990), מגדיר "מימי חופין", על פי לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981, כ- "רצועת ים פתוח לאורך חופי המדינה, ברוחב שנים עשר מילים ימיים מנקודת שפל המים בחוף".

• בעניין הקרקע המצויה מתחת למימי החופין, חל חוק השטחים התת-ימיים, התשי"ג-1953 הקובע כי: "שטח מדינת ישראל יכלול את קרקע הים והתת-קרקע של השטחים התת-ימיים הסמוכים לחופי ישראל, והם מחוצה למים הטריטוריאליים, עד היכן שעומק המים שמעליהם מאפשר את ניצול אוצרות הטבע שבשטחים אלה." הכוונה מן הסתם הייתה אז להחיל את זכות המדינה, לפי המשפט הבינלאומי המנהגי, ל"מדף היבשתי" (continental shelf), אשר  משמעו: הקרקעית מול החוף עד לעומק של 200 מטר או עד לעומק הניתן לניצול כפי שצוין בחוק.

על הדין הבינלאומי החל, אמנת האו"ם משנת 1982:

• האמצעים הטכנולוגיים שהיו בעבר, לא אפשרו קדיחה בעומק מים כה רב, כזה שאפשר את ניצול אוצרות הטבע, כהגדרת החוק. כיום, המצב הינו שונה וניתן לקדוח בעומקי מים משמעותיים יותר, על כן הוראות החוקים לעיל אינן מספקות, ובמקביל עלה הצורך בעולם בעריכת "הסדר" בין- מדינות. "הסדר" זה מצוי באמנת האו"ם תחת השם: United Nations Convention on the Law of the Sea משנת 1982.

• מקובל להגדיר את רצועת המים המשתרעת על כ-12 מייל ימי (שהם 22.224 ק"מ) כלפי חוץ מחופה של מדינה חופית, כמים טריטוריאליים ובמובן זה הדין הישראלי אינו חריג ותואם את  האמנה לעיל. כמו כן , המים הטריטוריאליים כוללים  רצועה נוספת של 12 מיילים ימיים, שבהם רשאית המדינה "למנוע הפרה של מנהגיה, חוקיה ותקנותיה הבריאותיים, למנוע הגירה בלתי חוקית ולשמור על כספי הציבור" אם הוכרז כזה על ידי המדינה. שטח זה מכונה ה-"איזור הסמוך".

מה זה אומר לגבי ישראל?

על פי הוראות האמנה משנת 1982, מדינה רשאית להכריז על "אזור סמוך" (Contiguous Zone) במרחק של 24 מילין ימיים מקו החוף שלה, בו היא רשאית להפעיל סמכויות למניעת עבירות בתחומי המדינה, וענישה עליהן, בנושאי מכס, כספים, הגירה ובריאות. במקרה של ישראל, מדובר על מרחק של 12 מילין מעבר למי החופים שכוללים רצועה ראשונית של 12 מילין כאמור שהם תחת ריבונות מלאה של המדינה. כמו כן, האמנה מאפשרת למדינה להכריז על "אזור כלכלי בלעדי", בו יהיו למדינה זכויות כלכליות בתחומי הדיג, בתחום שימור וניצול אוצרות הטבע בים ובקרקעיתו ובתחומים כלכליים נוספים.

יוזמת ההכרזה: הצעת חוק השטחים הימיים, התשס"ח-2008 :

יצוין, כי ישראל איננה צד לאמנה, אולם יש לאמנה משקל מנהגי וישראל עמדה לפעול על פיה בהצעת חוק ממשלתית של משרד התשתיות, משרד המשפטים ומשרד החוץ- הצעת חוק השטחים הימיים, התשס"ח-2008.

הצעת החוק מבטלת את חוק מימי חופין ואת חוק השטחים התת-ימיים והיא, בין היתר, מכריזה על איזור כלכלי בלעדי בשטח של עד 200 מילים ימיים מחופיה של המדינה. סעיף 7 להצעת החוק קובע כי האזור הכלכלי הבלעדי של ישראל ישתרע "עד לתום השטח הימי אשר נמצא בתחומה של מדינה אחרת" (באמנה קיימים סעיפים הקובעים את אופן המדידה וקביעת קו החיץ בין שטחי הים של שתי מדינות גובלות).

הצעת החוק מעולם לא אושרה, אלא נגנזה או למצער הושהתה. זאת ועוד, לא נמצא באמנה מנגנון הכרזה פורמאלי, לכן יתכן שכלל לא נדרשת הכרזה בדרך של חוק המכריז  על ה- EEZ ודי בהכרזה בדרך אחרת. יודגש כי  על פי הוראות האמנה כל שיש לעשות הינו להציג את השטח המוכרז במפות ויש לתת להן פומבי על ידי הפקדתן אצל מזכירות האו"ם.

ישראל החליטה כאמור לפעול לקידום ההכרזה בחוק מפורש, בין השאר, כאמור בדברי ההסבר להצעת החוק, "מפני שמדינות שכנות בים התיכון (ביניהן קפריסין ומצרים) קבעו את האזורים הכלכליים הבלעדיים שלהן וכבר חלקו ביניהן אזורים אשר עשויים להשתייך לישראל " . כן נטען, כי "כל עוד לא הכריזה ישראל על אזור כלכלי בלעדי, נמנעו חברות זרות מלבקש ממדינת ישראל זיכיונות באזור זה".

אחת הטענות האפשריות הינה, כי לנוכח העובדה שישראל החלה לפעול לקידום הכרזה על פי הוראות האמנה  (ואפילו שהליך החקיקה טרם נסתיים),  עלול הדבר ליצור השתק ביחס לניסיון אפשרי שלה לכפור בתחולתה המחייבת של האמנה, על שלל הוראותיה. לפי גישה זו, ישראל כבר עתה לא תוכל לטעון לכך שעצם התחלת הקידוחים היא בגדר הכרזה משתמעת על EEZ מכוח דיני המשפט הבינלאומי המנהגי ולאו דווקא לפי הוראות האמנה. כלומר, כך יש לצפות כי ייטען, ישראל אשר הייתה מודעת לצורך בהכרזה על ה -  EEZ, הכפיפה עצמה להוראות האמנה, אפילו שההכרזה טרם הבשילה לידי מוצר מוגמר.

ומהי משמעות ההכפפה להוראות האמנה?

בהנחה שה- EEZ יוכרז על פי הצעת החוק, לא תמו בכך המכשולים ואנו נהיה רק בתחילתו של המאבק. מדינות שכנות, שגם להן יש זכויות ב-200 מילים ימיים, יקומו ויתלוננו נגד בלעדיות השטח שנוסף לישראל. לנוכח יסוד ההסכמות ההדדיות שנדרש מן הסתם להסדרת התנגשויות אפשריות בתיחום הטריטוריות והזכויות של מדינות גובלות, יש לעיתים צורך להעברת המחלוקות להכרעת ערכאה משפטית. האמנה קובעת שמדינות רשאיות להסכים על הליך ליישוב סכסוך כרצונן, בין בהליך פישור המוצע בנספח לאמנה ובין לפי מנגנון יישוב סכסוכים הקבוע בו. השאלה האם מדינות אשר פועלות על פי עקרונות האמנה הגם אינן צד לה (כגון מדינת ישראל) מחויבות לפעול על פי המנגנון האמור, היא שאלה המצריכה דיון נפרד. בין מנגנוני יישוב הסכסוכים אשר באמנה:

1.       פניה לבית הדין הבינלאומי של דיני הים בהמבורג.

2.       פניה לבית הדין הבינלאומי בהאג

3.       ועדת בוררים המוקמת לפי האמנה

4.       ועדת בוררים מיוחדת שמוקמת לצורכי יישוב סכסוכים בנושאים טכניים של דיני הים.

גישת העמימות המשפטית:

בניגוד לאמור לעיל, גישה אחרת אשר ככל הנראה הניע את הממשלה בסופו של דבר למשוך בשלב זה את הצעת החוק (או לפחות לא לקדם אותה לכלל חקיקה), סבורה כי שטח המדף היבשתי וה – EEZ וזכויות המדינה בם ממילא מהווים מוסכמה מנהגית בינלאומית ואל לה לישראל להכפיף עצמה להוראות האמנה בדרך של הכרזה רשמית, שאז על פי מנגנוני בירור הסכסוכים הכלולים בה (כאמור לעיל), היא תהא מחויבת להתדיין בפני פורומים שאהדתם לישראל, במצב הגיאופוליטי הנוכחי, ידעה ימים טובים יותר, בלשון המעטה. די בקביעת עובדות בשטח – כך גורסת אותה גישה – כדי ליישם את הטקטיקה המיטבית למדינה בנסיבות העניין. זאת, מבלי לגרוע מניסיונות אפשריים להגיע לידי הסדרים בילטראליים עם המדינות המתחרות על השטח ביחס לחלוקת המשאבים. רוצה לאמר, הטקטיקה דוגלת ב"עמימות המשפטית" וסבורה שזו תפעל לטובת העניין. כמו שאומרים: ימים יגידו מהי הגישה הנכונה.