ברשותכם משהו קצת אישי יותר,

לכולנו צדדים רבים ושונים ולרוב בזירה המקצועית של חיינו אנחנו חושפים רק מעט מהם. 

לרבים מאיתנו דמות אחת או יותר שעיצבה אותנו, השפיעה עלינו אישית ומקצועית ואנו מוקירים אותה בליבנו.

ישנן דרכים שונות לכבד זכרו של אדם, ובחרתי בדרך זו: אתר זה מוקדש לאדם שהשפיע עלי מאד- אבי ומורי זאב כחל ז"ל, שנפטר בשיבה טובה ביוני 2006.

אבי לימד אותי אהבה לאדם ולחיים, נחישות, רצון להוביל ולנצח, צחוק ורגש. זהו סיפור חייו :

אבי נולד בבריסק דליטא שברוסיה (כיום אוקראינה) בערב שבת הגדול, השבת שלפני חג הפסח, ב-6 באפריל 1912. בבית הספר נתקל לא פעם בסימני האנטישמיות, כך למשל כאשר הציל את חברו לספסל הלימודים מנחם בגין, לימים ראש ממשלת ישראל, ממכות רצח של תלמידים רוסיים.

בגיל 17 כבר נסע לבדו לצרפת ללמוד הנדסה. ערב נסיעתו ראה בפעם האחרונה את הוריו שלמה ולובה-שרה לבית כחל, ואת אחותו בתיה ליפשיץ, שנשמדו מאוחר יותר ע"י הנאצים.

כמה שנים מאוחר יותר, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הפך גיבור, כאשר הציל חיי עשרות, ואולי מאות יהודים מציפורני הנאצים, עת הבריח אותם בלילות בסופות שלג ומול כלבי האויב דרך הרי הפירנאים, מצרפת לספרד. הוא נתפס כמה פעמים אבל הצליח להשתחרר ולעלות לישראל, כאן פגש את אחיו הצעיר, אברשה, שהצליח להימלט אף הוא.

ב-1944 החל לעבוד במפעל החשמל הציוני שהקים פנחס רוטנברג בנהריים. כמהנדס מכונות וחשמל.

בלילה שבו פרצה מלחמת העצמאות, במאי 1948, התבצר עם 10 מעובדיו בתחנה וסירב לתת לה ליפול לידי הלגיון הערבי שצבא על חומותיה, תוך שהוא ממשיך לספק חשמל לישובי העמק והגליל, לבתי החולים שקיבלו פצועים, ללוחמי צה"ל שהוציאו את הנשק מהסליקים ולמפעלים חיוניים. לאחר יומיים של מצור וכשהערבים איימו להרוג את חבריו שנותרו מחוץ לתחנה, נאלץ להיכנע, והוא וחבריו נפלו בשבי הירדנים, שם שהו 9 חודשים עד שהוחלפו בעסקת שבויים.

ב-1951 הכיר את אמי יהודית, תבדל לחיים ארוכים, ונישא לה. הם הביאו לעולם בת (אהובה, לימים לבית פוזננסקי). אבי עבד אז בתחנת הכוח בחיפה, ולימים קודם והפך למהנדס הבטיחות הארצי של חברת חשמל, תפקיד שבו צמצם ב-50% את כמות התאונות והנפגעים בחברה. ב-1967 הולידו הורי אותי, כאשר גרו בבית דירות על הכרמל.

כבר לאחר מלחמת העצמאות העלה אבי על הכתב את מאורעות אותה מלחמה, אותם קיבץ לספר "סכרים בפרץ". מאוחר יותר, ב-1976, קיבל מידי שר הביטחון דאז, אריאל שרון, את אות מלחמת הקוממיות, על גבורתו.

במקביל שלח ידו בכתיבת סיפורים, מחזות ושירים, ולאחר שפרש לפנסיה החל אף לצייר, תוך שהוא מתעניין במיוחד בנושאים בעלי משמעות תנ"כית, או מיסטית, החל בציורי נוף ריאליסטיים וכלה בציורים מופשטים בהם חלק כבוד לכוחות היקום, החל באלוהים ומלאכיו, וכלה בשמש, בירח ובכוכבים.

ב-1977 הוציא לאור את הספר "איזה יום היום" ביחד עם אחותי, אהובה, ובו שירים מפרי עטם.

הוא המשיך לכתוב, לצייר וליצור עד שנותיו האחרונות כמעט, והספיק לראות ולאהוב את רוב נכדיו שבארץ ובארה"ב.

אם זה היה תלוי בו, אבי היה רוצה לחיות לעד. הוא פחד מהמוות הפיזי, אבל המורשת הרוחנית והיצירות הרבות שהותיר, הן עדות חיה לו, לפתגמיו, ליצירתו ולתאוות החיים שהייתה בו.

ובתוך המורשת הזו, כל מה שלימד אותי אבא: הרגש והחמלה, הצחוק והאהבה, האהבה לאדם, לשפה ולמדע, הנחישות והמלחמה על שלך, הרצון להוביל ולנצח, הטוטאליות וההקרבה. והצורך בלכידות המשפחה.

אבא, יהי זכרך ברוך. אוהב אותך לעד, יאיר.